<h1>ספר המנהגות לרבינו אשר מלוניל</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ואין מביאין כלים מבית האומן כגון כד מבית הכדר מפני חשד שלא יאמרו בחולו של מועד עשה זה האומן, ואפילו אומן גוי אם עשה בשליחותו אסור דהכי דאמרינן במסכת מועד קטן, [י"ב ע"א] מקבלין קבולת במועד וכו' אמר' התם זה הכלל כל דבר שהוא עושה אומר לגוי ועושה, כל שאינו עושה אינו אומ' לגוי ועושה, וכל שכן שאין לקנות מנעלים או כיוצא בהן בחולו שלן מועד משום דפרקמטיא היא שהיה יכול לעשותה מערב יום טוב, וקל וחומר השתא חולו של מועד דקיל אמרי' שליחו של אדם כמותו, שבת דאיסור סקילה לא כל שכן, שמעינן מיהא דאסור לומר לגוי הולך לי מפתח זה ממקום למקום דרך רשות הרבים ולא יאמר לעבדו או לשפחתו או לשום גוי בעולם הבא לי כלי מבית האומן, ולא יאמר אפילו מערב שבת לך בשליחותי לכרך פלוני למחר בשליחותי אפילו קצץ דקציצה לא מהניא שיזכור שיעשה מלאכה בשבת, וכי אמרינן דקצץ מהני היכא דלא הזכיר לו שיעשה בשבת כלום, ורבי' אפרים זצ"ל והרב רבינו משה אבן מימון זצ"ל מסייע אותי בכך ובהלכות שבת אביא ראיותיו.
<h2>דף יג:</h2>
וכתב ה"ר אשר ז"ל ושאל השואל האיך ישראל יכול לעשות מלאכה בשביל ישראל חבירו אם אין צורך מי יאכל לאומן והשיב המשיב הלא תראה ספרים וכובסין שעושין מלאכתן ליוצא מבית האסורים אע"פ שאין צורך לספר לכבס כלום ולא משוי חלוק בין יש להם בין אין להם ע"כ. וכתב ה"ר אשר ז"ל שאין טוחנין בחש"מ אלא מה שצריך לו במועד. וכתב ה"ר אשר ז"ל שאסור לכתוב אגרות של שלום לחבירו.
<h2>דף טו.</h2>
האבל חייב להתעטף ראשו כל ז' יומם ולילה אבל הרבה יש שאין מחזיקין בדבר לפי שאומות העולם מלעיגין עליהם וגם בני הבית מתלוצצין... ובספר המנהגות פי' דעטיפת הראש הוא פריעת הראש פי' שצריך להסיר כל דבר שמהדר הראש והזקן ועל כן נהגו הנשים להסיר מצנפתן מעל ראשיהן על בעליהן, ועל שאר קרוביהן מוציאות שער ראשן מתחת קלתותיהן ע"כ.
<h2>דף כז:</h2>
כתב הרא"ש ז"ל כתיב ולחם אנשים לא תאכל מכאן משמע דכולי עלמא מיחייבי למיכל לחם אנשים. ואין לו רשות לעקור המנהג כי מנהג טוב ויפה הוא, כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול ולבשל, כי רצונו למות גם הוא, על כן צוה לאכול משל אחרים שיביאו לו שכניו וקרוביו תבשיל מבושל ולחם ויין, והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה וטעמא דמסתבר הוא, ועל כן החמירו באכילה ראשונה, דאינו משגיח כלל ביום ראשון, דיום מר אקרי. ונבאר ביאור דעל כן נהגו כל שבעת ימים מפני עניי ישראל שאינן יכולין לעשות מלאכה ולא יתביישו העניים שאף לעשירים עושין ג"כ, על כן נקרא הסעודה בי טעמא לפי שמטעימין שם האבילים, ולפי דעתי מפני שדורשין שם ונותנין טעם על מה שאירע לו הרע הזה כדי שישוב אל יי' וירחמהו או לנחם אותו ולדבר על לבו עכ"ל.
<h2>דף כט.</h2>
וה"ר אשר מלוניל ז"ל כתב ומנהג הוא שאין מתאבלין על הבכור ונ"ב כי מפני שהבכור לשם נהגו כן ע"כ.
